• Rami Shkalim

על משמעות חטא לשון הרע בראי היהדות

איסור לשון הרע במקרא

בפרשת כי תשא שבספר שמות מורה האל למשה לגבות מחצית השקל מבני ישראל כדי לכפר על עוונותיהם, לבל יפגע בהם מחלה, קללה, מכה וכד': "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהֹוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל,יב). בין חכמי ישראל היו שהורו כי אחת הסיבות למכות הניחתות על עם ישראל בכלל, ועל האדם בפרט, הינה חטא לשון הרע.

ואומנם, אחד מן האיסורים החמורים בתורה נוגע לעניין איסור רכילות ולשון הרע. וכך כתוב בתורה בעניין זה: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהֹוָה" (ויקרא יט, טז). איסור לשון הרע כה חמור, עד שהנביא ירמיהו זועק מרה כי לשון הרע משחית כל חלקה טובה בחייו של הדובר לשון הרע: "כֻּלָּם סָרֵי סוֹרְרִים הֹלְכֵי רָכִיל נְחשֶׁת וּבַרְזֶל כֻּלָּם מַשְׁחִיתִים הֵמָּה" (ירמיהו ו, כח). כה חמורה עבירת לשון הרע עד כי גרמה לסיאוב חברתי ולמצב שאדם חשש מחבירו הקרוב. מצב זה הוביל בסופו של דבר לחורבן בית המקדש: "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ" (ירמיה ט, ג).

ספרי התנ"ך מדגישים חזור והדגש את איסור לשון הרע ואת הנזק שהוא גורם לכולם: "אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן" (ספר דברים כ"ז, כ"ד). רש"י, הנחשב לגדול פרשני המקרא מפרש כי כוונת הכתוב 'מכה רעהו בסתר' הינה על חטא לשון הרע: "על לשון הרע הוא אומר" (פירוש רש"י על דברים כז, כד).

הנביא ישעיה זועק כי חטאות העם יוצרים מחיצה עבה בינם לבין הקב"ה, וכי חטא לשון הרע נחשב בעיני הקב"ה כשפיכות דמים: "הֵן לֹא קָצְרָה יַד יְהֹוָה מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ: כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ: כִּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם בֶּעָוֹן שִׂפְתוֹתֵיכֶם דִּבְּרוּ שֶׁקֶר לְשׁוֹנְכֶם עַוְלָה תֶהְגֶּה" (ספר ישעיה פרק נט, א-ג).


איסור לשון הרע בספרות התלמוד המדרשים וחז"ל לדורותיהם

חז"ל, ההולכים על פי מצוות התורה, ומורים ומלמדים את עם ישראל לדורותיהם כיצד לנהוג ברוח תורת ישראל סבא, שמו דגש גדול על עוון לשון הרע. בהיותם חכמים המבינים את נפש האדם, ובהיותם מנהיגים המעורים בחיי הקהילה שלהם, הבינו חז"ל היטב את מאמר הכתוב בתורה:

"כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא), ולאור זאת הרחיבו את איסור לשון הרע, ועד כדי כך חמור חטא לשון הרע עד שהתשלום עליו יהיה גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. דעה זו מופיע בתלמוד הירושלמי שקודם בזמן לתלמוד הבבלי, ושנכתב על ידי אמוראי ארץ ישראל בעיקר במאה הרביעית. חכמים אלה הביעו בעוצמה חזקה מאוד את דעתם על חטא לשון הרע:

"שֶׁנִּפְרָעִין מִן הָאָדָם עֲבוּר עָוֹן לָשׁוֹן הָרָע בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא" (תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק א, הלכה א).

ואילו בתלמוד הבבלי הורו האמוראים כי אין הבדל כלל וכלל בין חטא רצח (שפיכות דמים) לחטא שנאת חינם הנובע מלשון הרע ומרכילות: "קָּשָׁה שִׂנְאַת חִנָּם כְּנֶגֶד עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים" (תלמוד בבלי, מסכת ערכין טו, ע"ב).

ועוד כתבו בתלמוד הבבלי: "אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: 'כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר בחבירו ראוי להשליכו לכלבים' שנאמר: 'לכלב תשלכון אתו' (שמות כב, ל)". (תלמוד בבלי, מסכת פסחים קיח, ע"א; מסכת מכות כג, ע"א).


חכמי התלמוד הבבלי טוענים כי מאז חורבן בית המקדש אין תפילות ישראל מתקבלות בקלות בשמים בגין לשון הרע שמדברים האנשים האחד על השני: "מִיּוֹם שֶׁנֶּחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, חוֹמָה שֶׁל בַּרְזֶל מַפְסֶקֶת בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם בְּשֶׁל לָשׁוֹן הָרָע" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות לב, ע"ב).

ספרות המדרשים שנכתבה גם היא על ידי תנאי ואמוראי ארץ ישראל ובבל מחרה מחזיקה אחרי הדברים המופיעים בתלמוד ומדגישים כי בעוון לשון הרע החריב הקב"ה את בית המקדש וסילק את שכינתו מתוך עם ישראל: "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי שֶׁהָיָה לָשׁוֹן הָרָע בֵּינֵיכֶם - סִלַּקְתִּי שְׁכִינָה מִבֵּינֵיכֶם" (מדרש רבה דברים, פרשת תצא, ו' י"ד).


בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש חזרו והתריעו חז"ל על חומרת עוון לשון הרע: "על שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים - ולשון הרע כנגד כולם (תוספתא פאה, פרק א, ה"א; תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, ה"א; רמב"ם, יד החזקה, הלכות דעות, פרק ז; סמ"ג, חלק מצוות לא תעשה, מצוה ט).

הרמב"ם הנחשב לאחד מגדולי חכמי ישראל בכל הזמנים, רואה בעוון לשון הרע עבירה כה חמורה, עד שקבע כי הדובר לשון הרע נחשב כאילו הוא כופר בקדוש ברוך הוא, והן הדובר לשון הרע, והן השומע לשון הרע, שניהם ימותו בעוון זה, והשומע לשון הרע מחברו חטאו אף חמור יותר מן הדובר: "ועוד אמרו חכמים כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר שנאמר: 'אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ' [תהלים יב, ה], ועוד אמרו חכמים: שלושה לשון הרע הורגת: האומרו והמקבלו וזה שאומר עליו, והמקבלו יותר מן האומרו" (רמב"ם, יד החזקה, הלכות דעות, פרק ז).


מקום נרחב בהלכותיו הניח הרמב"ם לעניין לשון הרע. הוא תוקף בשצף קצף את האנשים הרכלנים, ומדגיש כי הדובר לשון הרע על חבירו מחריב את העולם ומביא רעה גם על עצמו.

"המרגל בחברו - עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא יט, טז). ואף על פי שאין לוקין על לאו זה, עוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל; לכך נסמך לו, "ולא תעמוד על דם רעך" (שם). צא ולמד, מה אירע לדואג האדומי. אי זה הוא רכיל, זה שהוא טוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך וכך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני; אף על פי שהוא אומר אמת, הרי זה מחריב את העולם. יש עוון גדול מזה עד מאוד, והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע - והוא המספר בגנות חברו, אף על פי שאומר אמת. אבל האומר שקר, מוציא שם רע על חברו נקרא. בעל לשון הרע, זה שיישב ואומר כך וכך עשה פלוני, וכך וכך היו אבותיו, וכך וכך שמעתי עליו, ואמר דברים של גנאי - על זה הכתוב אומר, "יכרת ה', כל שפתי חלקות; לשון, מדברת גדולות' (תהלים יב, ד)". (רמב"ם, יד החזקה, כתב יד תמני, הלכות דעות, פרק ז; ר' ישראל הכהן מרדין, הנהגות צדיקים, ז; הנ"ל, הלכות אסורי לשון הרע, פתיחה; הנ"ל, אסורי רכילות, כלל א; ספר תולדות יעקב יוסף, פרשת קדושים, אות ז).


איסור אבק לשון הרע

חז"ל הגדישו כי לא רק שאסור לדבר לשון הרע על אדם, אלא אסור להגיד דבר "אבק לשון הרע", כלומר דבר שממנו משתמע לשון הרע. לדוגמה:

א) האומר: "מי מסכים ללכת לשמעון ולהגיד לו שהוא לא בסדר"? (מאמירה כזו אפשר להבין ולהאמין ששמעון באמת אינו בסדר, אף על פי שיתכן שהוא בסדר).

ב) האומר: "שמעתי דברים על שמעון, אבל לא כדאי שאגיד את מה שאני יודע עליו". (מאמירה כזו משתמע כי יש מידע חמור על שמעון, ומתקבל רושם רע עליו, וזאת אף על פי שיתכן שהוא חף מפשע, ושהדובר לא אוהד אותו ומעליל עליו. זו גם זו, שמעון לא נמצא שם כדי להגן על שמו הטוב).


קיים מצב בו מספר אדם דברים טובים על חברו בפני שונאיו של החבר. בכך הוא מרגיז אותם, גורם להם קנאה, ולבסוף יגרום שילשינו עליו לפני השלטונות. על תופעה זו ודברים אלו אמר שלמה המלך: "מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ" (משלי כז, יד). את משמעות דברי שלמה המלך, החכם באדם, ניתן לקרוא בתלמוד בבלי, מסכת ערכין טז, ע"א, ולאור זאת מפרש רש"י: "מברך רעהו - יש משבח את חבירו יום יום והברכה נהפכת לקללה, שאומרים עליו שהוא וותרן בממונו ועשיר, והכל באין ושואלין ממנו, והמלכות מתגרת בו לגבות ממון" (פירוש רש"י על תלמוד בבלי, מסכת ערכין טז, ע"א).


מצב כזה נחשב ל"אבק לשון הרע", ועל כך כותב בכאב גדול הרמב"ם: "והנוהגים כך הם בעלי לשון הרע, שאסור לגור בשכנותם, להתפלל עימם, וכל שכן לישב עימהם ולשמוע דבריהם. ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע" (רמב"ם, הלכות דעות, פרק ז).

כלומר, גם כשאדם מדבר טובות על חברו לפני אנשים, עליו לחשוב טוב טוב לפני מי הוא מדבר, שכן דבריו עלולים לגרום נזק לאדם.

רבי ישראל הכהן מרדין נקרא גם "חפץ חיים" על שם ספר חשוב שחיבר, ושבו הוא דן באריכות רבה על איסור לשון הרע. את שם הספר בחר מתוך פסוק בתהילים הדן באיסור לשון הרע: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה" (תהלים לד, יג-יד).

בין היתר כותב ה"חפץ חיים" שאפילו אביו או רבו של אדם יבקשו ויפצירו בו לספר משהוא שיש בו משום לשון הרע, אסור לו לשמוע להם, ועליו לסרב להם (חפץ חיים, הלכות איסורי לשון הרע).


השל"ה הקדוש הוא ר' ישעיהו בן אברהם הורוביץ נקרא "של"ה" על שם ספרו "שני לוחות הברית". בספר מרתק וחשוב זה הוא מקדיש מקום נרחב לאיסור לשון הרע. בין יתר דבריו הוא כותב שאיסור לשון הרע מכוון גם למצב שבו כבר יצא על אדם שם רע, ומשהוא מזכיר זאת לפני אנשים, גם בהזכרה זאת יש משום לשון הרע. במלים אחרות, אסור לדבר על אדם לשון הרע, גם אם ידועים עליו דברים שליליים. עצם הזכרת הדברים היא לשון הרע (של"ה, שער האותיות).


ואסיים בדבריו של רבי אליהו בן משה די וידאש שחי בצפת במאה ה16 והיה תלמידים של המקובלים ר' משה קורדובירו והאר"י הקדוש. בספרו הגדול והחשוב "ראשית חכמה" כותב ר' אליהו שאדם השומע בגנות חברו ומאמין לדברים, נחשב לו הדבר כאילו הוא בעצמו דיבר לשון הרע. על השומע להשתיק את הדובר ולא לשמוע את דבריו. במילים אחרות אסור לשמוע דברי לשון הרע, ובודאי לא להאמין למה ששומעים. גם השמיעה לדברי לשון הרע הינה עבירה כמו לשון הרע:

"והמקבל לשון הרע, ומראה בנפשו שהוא מודה למספרו, ומאמין לדברים בפני בני אדם, הרי הוא כאלו ספרו. כי הוא עוזר לרעה, וגורם קלון לחבירו, כי בראות המגיד את פני השומע והנם זועפים יחדל דבריו, אבל אם יראה כי השומע ישמע לו לא יחשך משקריו. ולזה הוזהרנו: (שמות כג, א) 'לא תשא שמע שוא', שלא נאמין בלבנו ספור לשון הרע להחזיק במחשבתנו כי הדברים ההם אמת להבזות את מי שנאמרו עליו חס וחלילה". (ר' אליהו בן משה די וידאש, ספר ראשית חכמה - שער הקדושה - פרק שלשה עשר).

0 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

פסח על פי הקבלה

חג הפסח הוא החג הראשון מבין שלושת הרגלים, והוא זמן גאולת עם ישראל משעבוד מצרים. יציאת מצרים הייתה מאורע כביר מאוד בתולדות עם ישראל, בו יצא העם מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, מאפלה לאורה וחיזק לאורך כול הד

תיקון ליל שבועות

"חכמי הסוד תקנו סדר לימוד לכל ליל שבועות, שבו משולבים תורה שבכתב עם תורה שבעל פה ודברים מן הזהר, וגם סדר תרי"ג מצוות בקצרה. ותיקון זה הוא על פי מאמר הזהר המפליג מאד בשבח הנעור בלילה זה ומצפה לשעת קבלת

כיצד עבר ראש השנה מחודש ניסן לחודש תשרי

על פי התורה, חודש ניסן הוא החודש הראשון בשנה, ונקרא 'ראש חדשים': "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב,ב). לעומתו עומד חודש תשרי הנקרא 'ראש השנה'. ב

@2020 by Rami Shkalim.    |   Contact: shkalim.rami@gmail.com     |    Facebook  

רמי שקלים