במינוח רפואה קבלית מתכוונים למגוון שיטות ריפוי שהיו נוהגות מאז ומתמיד והמניחות בבסיסן את התפיסה כי האדם הנו שילוב של מזל, גוף ונפש. לפי זה נראה כי הרפואה הקבלית הייתה במשך אלפי שנים הרפואה הקונבנציונלית עד שבאה הרפואה המערבית ולקחה לעצמה מינוח זה. הרפואה המערבית בניגוד לרפואה הקבלית מטפלת בדרך כלל בסימפטומים של בעיה רפואית ולא בסיבות שיצרו את הבעיה הרפואית. זו גם זו, השיטות הנוהגות ברפואה המערבית מתבססות על קומפוזיציה של חומרים כימיים האמורים לפתור את הבעיות הבריאותיות של החולה והגורמות לעיתים נזק חלופי, וזאת בניגוד לשיטת הרפואה הקבלית שאיננה גורמת לשום נזק. באופן כללי ניתן לציין שתי קטיגוריות טיפול ברפואה הקבלית: טיפול באמצעות צמחי מרפא וטיפול הכולל תפילה הנקראת "תיקון כללי" ולעיתים כתיבת קמיע מתאים לחולה.
הטיפול באמצעות צמחי מרפא והמתייחס לגוף החולה אינו יחודי לרפואה הקבלית ולמעשה הוא מושאל מספרי הרפואה של הרמב"ם, ר' יהודה בן אלפכאר, כתבי ר' חיים ויטאל ועוד, ושל פילוסופים ערבים כגון אבן סינא ועוד. הרופאים שעסקו בריפו באמצעות צמחי מרפא רכשו בקיאות רבה בסגולות צמחים ושורשי עצים ורקחו מרקחות שסייעו לחולים והקלו על סבלם. כפי שצויין הפאן השני ברפואה הקבלית עוסק בהגדרת מושג המזל ובשינויו לפי הצורך. על פי הקבלה מזלו של אדם כלול ורמוז מיני וביה בשמו ושם אימו. איש הקבלה יודע את ה"ערך המזלי" של כל אות ואות ולפי זה הוא יודע אם מזלו של אדם סגור ולכן מצריך טיפול. הטיפול כולל לעיתים החלפת שם האדם לשם מתאים יותר מהבחינה המזלית או החלפת אות אחת משמו. לעיתים קיים צורך לערוך תפילה הנקראת "תיקון כללי" והמיועדת לפתוח את צינורות השפע החסומים.