חג הפסח הוא החג הראשון מבין שלושת הרגלים, והוא זמן גאולת עם ישראל משעבוד מצרים. יציאת מצרים הייתה מאורע כביר מאוד בתולדות עם ישראל, בו יצא העם מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, מאפלה לאורה וחיזק לאורך כול הדורות את התקווה לגאולה האחרונה האמיתית, העתידה להגיע, בו ישוב עם ישראל מן הגלות לארצו, ויחיה בה חיי חופש ודרור. מבין כול החגים המופיעים בתורה, אין לחג הפסח הנמקה עונתית טבעית (בדומה לחג הסוכות ולחג השבועות). הוא קשור, בכול הכתובים, ביציאת מצרים בלבד ומועדו נקשר עם מועד חודש האביב:
א. "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ: הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב". (שמות, פרק יג, ג,ד).
ב. "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם". (שמות, פרק כג, טו).
ג. "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם". (שמות, פרק יד, יח).
ד. "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה". (דברים, פרק טז, א).
הפסח הראשון שנערך במצרים נקרא "פסח מצרים". העדר כל זכר ב"פסח מצרים", למזבח, לכהונה ולמקדש מעיד שחג זה קדום ומעוגן במסורת היהודית מימי מצרים והמדבר.
לבירור הלכות פסח מוקדשת מסכת פסחים, במשנה, בתוספתא, ובשני התלמודים.
כמקובל בתורת ישראל, לכול דבר ועניין יש פרשנות על פי ארבע קטגוריות הנקראות פרד"ס: פשט, רמז, דרוש וסוד. על פי הסוד, חג הפסח הוא תיקון לחטא אדם הראשון וחוה.
בתלמוד הבבלי (מסכת ראש השנה, יב) קיימת מחלוקת בין שני תנאים על מועד בריאת העולם. ר' אליעזר בין הורקנוס אומר כי העולם נברא בחודש תשרי, לעומתו גורס ר' יהושע בן חנניה הלוי כי העולם נברא בחודש ניסן. האר"י סובר כי אין כאן מחלוקת ושניהם צודקים, באשר גוף אדם הראשון נברא בתשרי ואילו נשמתו נבראה בניסן, ואם כן, חייו הארציים החלו בניסן, ומכיוון שחטא בחודש ניסן נצטווינו על ביעור חמץ ואכילת מצה בחודש זה כדי לתקן את חטאו. באופן יותר מפורט, מובא כי אדם הראשון וחוה נברא ביום שישי בשעה השישית לזריחה, ובשעה זו גם חטאו בעץ הדעת בעקבות פיתוי השטן, ואז בא המוות לעולם. תיקון חטא אדם הראשון צריך היה להיות במעמד הר סיני בשעה השישית. משה הודיע לעם כי הוא עולה להר סיני, למשך ארבעים יום, כדי לקבל את התורה, וירד כעבור ארבעים יום בשעה השישית לזריחה.
עניין הירידה מן ההר בשעה השישית היה, כאמור, לתקן את חטא אדם וחוה שנגרם בשעה השישית ביום השישי לבריאת העולם. בעקבות כך אמור היה לבוא תיקון לעולם, ביטול המוות מן העולם, כניסת עם ישראל מייד לארץ ישראל וקבלת פני המשיח והתחלת ימות המשיח. ברם, בא השטן בשעה החמישית ובלבל את העם בקולות ורעמים כאילו עברו כבר שש שעות והראה לעם ישראל את משה מת ועולה למרום. פעולת השטן גרמה לעם יאוש וחוסר תקווה, באשר סברו כי משה מושיעם ומנהיגם מת ואין להם מי שינחה אותם במדבר. מעשה זה של השטן גרם לעם לחטוא בחטא העגל בשעה השישית, בדיוק בשעה בא ירד משה מן ההר. עקב פעולת השטן ומעשה העגל שב ונדחה תיקון העולם ונדחה לקץ אחרית הימים לאלף השישי.
מסיבה זו נצטוו בני ישראל לא לאכול חמץ מן השעה השישית לזריחה, כדי לתקן את חטא אדם הראשון וחוה שנעשה באותה שעה.
לעניין איסור אכילת חמץ מן השעה השישית ואילך הגיעו חז"ל דרך שיטת חישוב מרתקת, באשר התורה אומרת לנו לבער ולהשבית חמץ ביום הראשון, אבל אינה מפרטת מאיזה שעה ביום:
"שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי (שמות, טו). חז"ל תמהו לגבי המילה אך המופיע בפסוק.
לשם פתרון העניין זה הלכו חז"ל בשיטת חישוב של קודים על פי הנוסחא הבאה:
א ח ס
ב ט ע
ג י פ
ד כ צ
ה ל ק
ו מ ר
ז נ ש
ת ת
(לעניין הקוד ניתן לראות: פירוש רש"י לתלמוד בבלי, מסכת פסחים ה, ע"א; תוספות למסכת פסחים ד, ע"ב; ספר הפליאה, דף ה; ר' משה קורדובירו, פרדס רימונים, שער כא, פרק יג).
על פי נוסחה זו מוחלפת כל אות במילה שאותה רוצים לבדוק באות שלאחריה. במקום אות א' אות ח', במקום אות ח' אות ס' וכד'. חז"ל לקחו את המילה אך המופיע בפסוק המובא מספר שמות, ועל פי הנוסחא מצאו כי אותיות אך מתחלפות לאותיות חץ, ומכאן הסיקו כי הכוונה לחצי היום - שש שעות, שמאז צריך להשבית שאור ולא לאכול חמץ, שאז בשעה השישית, כאמור, חטאו אדם וחוה וחטאו בני ישראל בחטא העגל וכנגד כך אסור לאכול חמץ מן השעה השישית (עוד על כך ראה: ר' ששון מרדכי משה, דבר בעתו, עמ' רג).
את בדיקת החמץ צריך לערוך בליל ארבע עשר לאור הנר (משנה, מסכת פסחים, פרק א) ורצוי שהנר יהיה של שעוה (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תלג; קצור שולחן ערוך, סימן קיא, ב; בן איש חי, הלכות שנה ראשונה, פרשת צו).
פירוש קבלי מרתק לעניין החמץ וביעורו והבדיקה לאור הנר, ניתן על ידי רב שחי במאה ה17:
"יברך על בדיקת חמץ, וקבלה היא בידי מן רבותי שהיו מצווים להניח חמץ בעשרה מקומות נגד עשרה מכות שהביא הקב"ה על המצרים, וכנגד עשרה דינים שהקב"ה יהיה עתיד לבע"ר ולנע"ר ולכרו"ת ולהמ"ם להרו"ס ולעק"ר ולנתו"ץ ולנתו"ש ולכלו"ת ולקעק"ע ביצתם של מצרי ישראל, וכנגד זה הקב"ה הוא מקדש את א"י (ארץ ישראל) בעשר קדושות כדאי' בפרק קמא דמס' כלים, וצריך שיבדוק בעיון רב ולא בדרך ארעי, וכמו שחופש וגורר חמץ מחורי' וסדקים ע"י אור הנר של שעוה שבידו כן הקב"ה יבער כל זוהמת ס"א (סיטרא אחרא) אשר עתיד הס"א להטמן ולהחב' מפני אור השכינה אשר יופיע הקב"ה לחפש ירושלים בנרות ואז יתבטל ויתבער היצר הרע וכל הס"א מן העולם ויטוהר כל הארץ בעשר קדושות העליונות במהרה בימינו אמן" (ר' צבי הירש קאידנובר, ספר קב הישר, פרק פט).
את עניין נר השעוה על פי הקבלה פירש לנו רב מגדולי החסידות:
"... אין בודקין את החמץ אלא לאור הנר, נ"ר הוא אותיות נ'שמה ר'וח. ובנר של שעוה, שעו"ה הוא אותיות ש"ע ו"ה. ש"ע, מלשון ואל קין ואל מנחתו לא שע"ה (בראשית ד, ה), דהיינו שצריך ליחד ולשעות שם י"ה בו"ה בכל מצוה שאדם עושה, כמו שאומרים קודם כל מצוה: 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ליחד שם י"ה בו"ה', ולא אמירה היא עיקר כי אחר כוונת הלב הן הן הדברים ובלבד שיכוון לבו לשמים.
ולזה צריך של שעוה דווקא לרמז על כל הנ"ל" (ר' ישראל הופשטיין – [המגיד מקוז'ניץ], ספר עבודת ישראל, דרוש לשבת הגדול).
על עניין איסור אכילת חמץ בפסח כותב ר' חיים ויטאל שהיה תלמיד האר"י הקדוש משם רבו, כי חמץ רומז ליצר הרע, ואיסור אכילת חמץ בפסח רומז על ביטול יצר הרע לעתיד לבוא.
עוד על פי הקבלה, אותיות חמץ הן אותיות מצ"ח, ואיסור אכילת חמץ בא לתקן את עזות המצח שגילו אדם וחוה ובני ישראל במדבר בעוברם על דברי ה'.
עניין המצה מבואר כפגם שפגמו אדם וחוה ובני ישראל במצוה וזו נפגמה ונהפכה למצה, על ידי שמירת מצות האל לאכול מצה אנו מתקנים את החטא ושבים ומוסיפים את אות ו' הרומזת לתורה שבכתב הרמוזה בספירת התפארת והופכים את המצה למצוה.
על פי הקבלה, מצוות איסור אכילת חמץ במשך שבעת ימי פסח קשור גם למצבם ה"אנרגטי" השלילי של שבעת כוכבי הלכת המוזכרים בכתבי חז"ל, ואילו אכילת חמץ המותרת במשך השנה קשורה למצבם האנרגטי החיובי של שבעת כוכבי הלכת. על כך רומזות גם שבע האותיות הכפולות בג"ד כפר"ת, המופיעות גם כרפויות וגם כדגושות (ספר יצירה, פרקים: ד, ה, ו). במצב בו הוגים אותן ללא דגש הן רפויות ורומזות על מידת הדין הקשה ועל האיסור לאכול חמץ בפסח.
בספר הזוהר מובא מאמר על הקשר בין המצה המסמלת את החיובי לבין החמץ המסמל את השלילי, והקשרם של אלה עם מצבם האנרגטי המשתנה של כוכבי הלכת:
"'ושמרתם את המצות... 'וכל מחמצת לא תאכלו' (שמות יב, כ). מצה איהי שמורה לבעלה דאיהו ו' וביה אתעביד מצוה ומאן דנטיר לה לגבי יה דגניזין במ"ץ מן מצה ואינון י"ם ה"ץ ומני קב"ה לברך לה שבע ברכות ליל פסח דאינון שבע הנערות דילה שצ"ם חנכ"ל ומני לאעברא מנהון חמץ ומחמצת דאינון עננים חשוכין דמכסיין על נהורין דשבעה ככבי לכת דאתמר בהון ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע חשוך כאשר בתחלה דכל כך חשוכא דעננין דלהון דלא יכלין נהורין לאנהרא להון ובגין דא ולא נודע כי באו אל קרבנה" (זוהר, פרשת פנחס, רעיא מהימנא, עמ' רפה-רפו).
על פי קטע זה, לשבעה כוכבי הלכת: שצ"ם חנכ"ל – שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה כוכב, לבנה, קיימים צדדים שליליים וחיוביים. האור הפנימי שלהם הוא מצה והאור החיצוני הוא חמץ והם רומזים על שבע הפרות הטובות ורעות ועל שבע השנים הטובות והרעות מחלום פרעה, וכן גם על שבעת ימי החג בהם אנו מתנקים מן האנרגיות השליליות – החמץ.
על פי תורת האר"י, סדר הדברים על שולחן פסח רומז לארבע עולמות אבי"ע – אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. לעשר הספירות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. לארבע בנים בהם דברה התורה וכן לארבע כוסות יין.
"ויהי לו בביתו שולחן ערוך, ועל שולחנו יסדר קערה אחת בג' מצות מונחות זו על זו והכהן למעלה [שלוש מצות כנגד: כהן, לוי, ישראל], ועל המצה העליונה תניח ל(צד) ימין הזרוע ו(לצד) לשמאל הביצה (ו)באמצע המרור, והחרוסת תחת הזרוע, והכרפס תחת הביצה והחזרת, שעושה עמה הכריכה – תחת המרור באמצע, והקערה עצמה עשרה דברים. הד' בנים, שדברה תורה, הם בד' מלכויות של ד' עולמות אבי"יע, חכם באצילות, רשע בעשיה, תם בבריאה ושאינו יודע לשאול ביצירה. ולזה צריך לכוין בד' כוסות גם כן, כי כוס עולה (בגימטריה) אלהים של ד' עולמות, והכוס הא' של קידוש הוא נגד אצילות, בכוס ב' סיפור הגדה, שאנו אומרים 'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו' - הוא בן רשע דעשיה, כוס ג' בברכת המזון יכוין בבריאה, כוס ד' ביצירה, שיש שם קליפות ואינם רשעים כמו בעשיה, לכן בכוס זה אומרים: 'שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך', כמו פרעה שאמר: 'לא ידעתי את ה', וזה נגד שאינו יודע לשאול" (הר' מנחם עזריה מפאנו - הרמ"ע מפאנו, מאמר מעיין גנים, חלק שלישי; ר' עמנואל חי ריקי, משנת חסידים, מסכת ליל פסח, פרק ב).
コメント